פסק-דין בתיק ת"ק 4999-10-12

עיקרי טענות הצדדים

1.    עניינן של התביעה והתביעה שכנגד, בהסכם שנחתם בין הצדדים בתאריך 24.7.12 המתייחס להשכרת דירת התובע לנתבעת, בשכירות משנה לתקופה של חודשיים.

2.    התובע והנתבע שכנגד (להלן: "התובע") עתר לפיצוי בסכום של 7,000 ש"ח בגין הפרת החוזה. התובע טען כי הנתבעת בקשה לבטל חוזה יום לאחר חתימה עליו, ולמרות שלא הסכים לביטול זה, לא שילמה לו הנתבעת את דמי השכירות להם התחייבה וגרמה לו נזקים נוספים.

        התובע הוסיף וטען כי אמו היתה מוכנה להגיע לדירה ולטפל בעניינים בגינם הועלו טענות על ידי הנתבעת, אלא שזו לא הסכימה להגיע למקום ולהיפגש עם אמו ובכך סיכלה את קיום ההסכם.

3.    הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת") הגישה תביעה שכנגד על סך 15,000 ש"ח בגין הטעיה, מרמה והפרת חוזה. לטענתה, חתמה על החוזה לאחר שעות של מו"מ מתיש וללא שהיתה שלמה עם חתימתה ולפיכך התקשרה לתובע בבוקר למחרת, לאחר 9 שעות בלבד, בבקשה לבטל את ההסכם. לטענת הנתבעת, משסירב התובע לביטול ההסכם הסכימה בלית ברירה להיכנס לדירה.

הנתבעת המשיכה וטענה כי כשהגיעה לדירה הופתעה לגלות כי היחידה לא כוללת חניה, וכי לא נמצא בדירה השלט של המזגן אשר לא מכוון על קירור, ולפיכך בשים לב לעובדה כי מדובר בתקופת קיץ חמה מאד - לא ניתן להשתמש במזגן ולמעשה לא ניתן להתגורר בדירה, במיוחד כאשר היא עם ילד קטן.

בנוסף טענה הנתבעת, כי עם הגיעה לדירה התברר כי כל הארונות בחדרים - לרבות במטבח - היו נעולים באזיקונים. בשל כך הבינה הנתבעת לטענתה כי התובע מנסה לנצל אותה, ולפיכך לא היתה מוכנה להמשיך במימוש ההסכם ולא נכנסה לגור בדירה, אלא מצאה פתרון אחר - למרות שאותו פתרון היה יקר יותר והקשה עליה מאד. הנתבעת הגישה את התביעה שכנגד בשל ההוצאות שנגרמו לה עקב הצורך למצוא פתרון חלופי כאשר התברר לה שלא תוכל לגור בדירת התובע.

4.    בדיון שהתקיים בפני העידו הצדדים, אמו של התובע, אמה של הנתבעת ועד נוסף  מטעם הנתבעת שהיה עמה בדירה כאשר הגיעה לשם לאחר חתימת ההסכם.

דיון והכרעה

5.    לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, אני סבורה שדין התביעה להתקבל בחלקה בלבד, ודין התביעה שכנגד להידחות, הכל כפי שיפורט להלן.

6.    ההסכם כפי שנוסח על ידי הצדדים הינו לאקוני, ואין בו כל התייחסות לעניינים רבים אשר היה מתבקש כי הצדדים יבהירו ביניהם. התובע לא התחייב בהסכם לפנות לתובעת ארונות לשימושה, לא התחייב לאפשר לה להשתמש במזגן ולא התחייב כי יהיה לה מקום חניה.  התובע טען בדיון כי:

"יש לי חוזה חתום ולנתבעת אין כלום... אנחנו סיכמנו על שכירות משנה וברור שהדירה תפוסה וסוכם שאני אפנה את הארונות הספציפיים אותם היא בקשה ..."

מדברים אלה עולה שלמרות שההסכם אינו מפורט, היו הסכמות והתחייבויות נוספות שלא נכללו בהסכם הכתוב.

בנסיבות אלה, ניתן לקרוא לתוך החוזה הסכמות בסיסיות ומתחייבות. לדוגמא, הסכמה כי הנתבעת תוכל לעשות שימוש במזגן לקירור הדירה - זאת כאשר הדירה הושכרה כשקיים בה מזגן (ולא נטען שהמזגן לא היה תקין ולא קירר בעת שהתובע התגורר בדירה); הסכמה כי התובע יפנה לנתבעת ובנה מספיק מקום אחסון (מגירות וארונות) - על מנת לאפשר מגורים בדירה באופן סביר וללא פיזור כל חפצי השוכרים על הרצפה.

7.    במקרה דנן שוכנעתי מהעדויות, לרבות דברי התובע עצמו, כי השאיר את הדירה כאשר השלט של המזגן אינו נמצא בה (או ששם את השלט באחד המגירות או הארונות הנעולים) כאשר המזגן אינו מכוון לקירור, וכי סגר באזיקונים את כל המגירות והארונות בדירה.

אין לי ספק כי התובע ידע מה היה מצב הדירה בעניינים אלה כאשר סגר את המגירות והארונות והניח את השלט במקום שלא יימצא על ידי הנתבעת.

8.    חוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 קובע בסעיף 6 שכותרתו "אי התאמה" כי:

"המשכיר לא קיים את חיוביו אם מסר לשוכר נכס שבזמן המסירה לא התאים מבחינת סוגו, תיאורו, איכותו, או תכונותיו או מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים (להלן: "אי התאמה")..."

לאור האמור בסעיף 7 לעיל יש לקבוע כי הדירה "בזמן המסירה" לא התאימה למגוריה של הנתבעת ובנה, ולפיכך מדובר באי התאמה.  עם זאת, על פי סעיף 7 לחוק השכירות והשאילה: